אני רוצה לספר לכם על פיסת הקופי האהובה עליי.
מדובר במודעה שפורסמה בעיתון לפני 41 שנה,
והיא לא מוכרת מוצר וגם לא שירות.
אבל לפני שנגיע אליה,
אני חייב לתת לכם קצת רקע:
לפני 3 ימים,
הקופירייטר האהוב עליי, גארי הלברט,
היה אמור לחגוג יום הולדת 88 אם הוא היה בחיים.
גארי הוא אחת הסיבות שבגללה נכנסתי לעולם הקופי.
תבינו, מגיל קטן הייתי אובססיבי לקריאה.
קראתי ספרים. עיתונים. מגזינים. ערכים בויקיפדיה.
חוברות מתכונים שאני לא אכין בחיים.
את החוברת של הקרינה הבלתי-מייננת שמקבלים כשקונים טלפון.
הכל.
וכשאתה קורא כל כך הרבה,
לאט לאט גם בא לך לכתוב.
בהתחלה רציתי להיות סופר.
לכתוב עלילות, ליצור דמויות, להמציא עולמות.
אבל אהבתי גם פרסומות, וסרטים, ודיאלוגים.
אז החלטתי שאני רוצה להיות במאי,
וביקשתי מאבא שלי לקנות לי מצלמת וידאו, שהייתה פאקינג דבר יקר ומיוחד בשנת 2004.
תודה אבא.
כמה שנים חלפו,
ועבדכם הנאמן חווה כמה טראומות קשות.
התחלתי את המסע עם הסמים, ילד אילתי בן 14 שאוהב מוזיקת טראנס, חשיש ודלקות.
התגייסתי שמח.
איבדתי חבר ילדות.
השתחררתי עצוב.
נסעתי לארה"ב "לעשות כסף".
נהגתי בלי רישיון. תאונת דרכים.
חזרתי לארץ.
פריפריה.
צריך לעבוד.
אז התחלתי למלצר.
והאמת, הייתי ממש טוב בזה.
אפילו אהבתי את זה - זה הרגיש כמו טקס:
לקבל את הסועדים,
להכניס אותם לאווירה,
להנעים להם את הזמן,
לדעת מתי להצחיק, מתי להיעלם, מתי להמליץ,
ובסוף גם לקבל על זה תגמול ישיר.
גם אם לא ידעתי לקרוא לזה ככה, זו הייתה כנראה הפעם הראשונה שהבנתי שיש קשר חזק בין מילים, תחושה, חוויה וכסף.
אחרי כמה שנים,
הרצון לכתוב וליצור שוב התחיל לבעור.
אז התחלתי ללמוד בזמני הפנוי.
קראתי.
התאמנתי.
כתבתי ליוזמות של חברים, לעסקים של משפחה, לעצמי.
ובאיזשהו שלב שאלתי את עצמי:
איך אני יכול להכניס מזה כמה שקלים?
ככה הגעתי לדבר הזה שנקרא קופירייטינג.
וואו.
זה נשמע מגניב.
אני רוצה לעשות את זה.
אני זוכר שכתבתי בגוגל משהו בסגנון:
"הקופירייטרים הכי טובים בעולם"
וזה היה המפגש הראשון שלי עם גארי.
הקופי שלו היה שונה מכל מה שהכרתי.
זה לא מרגיש כמו פרסומת.
זה לא מרגיש כאילו שהוא מנסה למכור לי.
זה מרגיש כאילו אני יושב עם בן אדם חכם, מצחיק וקצת משוגע,
שמספר לי סיפור ששואב אותי פנימה.
גארי כתב דיירקט-ריספונס קופירייטינג,
כלומר - קופי שנועד לגרום לך לעשות פעולה:
לקנות,
להתקשר,
להשאיר פרטים,
לשלוח כסף מזומן בדואר (כן, זה מה שהיו עושים בשנות ה-80).
אבל הוא עשה את זה בצורה אנושית, מצחיקה, מסקרנת.
לכתיבה שלו היה אופי, כשקראתי מודעה שלו יכלתי להרגיש שזה הוא.
התחלתי לחפש כל פיסת קופי שלו שהצלחתי למצוא,
ולצערי אין יותר מדי.
אבל בסוף נתקלתי בפיסת הקופי שאני רוצה להראות לכם היום:
מודעה ענקית שגארי פרסם בעיתון L.A. Weekly בשנת 1985.
ולשם שינוי,
הוא לא מכר מוצר או שירות,
הוא מכר את עצמו.
זו הייתה מודעת הכרויות,
והיא נפתחת ככה:
"את יותר מסתם פרצוף יפה?
איש עסקים נדיב ויצירתי מחפש אישה לוהטת וסקסית עם חוש הומור."
דיים ברו.
איזה ביצים יש לבן אדם הזה.
(תאמינו לי, מהכותרת הזאת זה רק הולך ומשתפר)
בכל המודעות שלו ובמודעה הזאת במיוחד,
גארי לימד אותי משהו שאני מנסה ליישם בעצמי:
קופי טוב יכול להיות מצחיק.
אישי.
מביך.
חצוף.
מוזר.
מוגזם.
כל עוד הוא גורם לבן אדם שקורא להמשיך לקרוא.
ובמודעה הזאת גארי עושה משהו שקשה מאוד לעשות:
הוא גורם לקוראת הפוטנציאלית להרגיש שהיא מכירה אותו.
הוא משתמש בהומור כדי להוריד הגנות.
בספציפיות כדי לבנות אמינות.
ובכנות כמעט מוגזמת כדי לסנן את מי שלא מתאימה לו.
המסקנה פה היא שבין אם אתם מוכרים מוצר, שירות, רעיון, או את עצמכם,
אנשים לא רוצים לקרוא טקסט גנרי.
הם רוצים אופי. צבע. חיים.
בקיצור,
מזל טוב גארי.
לא הכרתי אותך,
אבל אתה אחת הסיבות שאני עושה את מה שאני עושה היום.
אני מצרף כאן קישור למודעה המלאה - היא מיוחדת, מצחיקה, חכמה, וסיכוי טוב שהיא תלמד אתכם על קופי יותר מקורסים באלפי שקלים.
(בכלל אני ממליץ לקרוא את כל המודעות שלו ושל קופירייטרים גדולים אחרים כמו דיוויד אוגילבי)
המודעה של גארי:
לעד פוסטים כאלה ישירות אליכם לוואטסאפ - פעמיים שלוש בשבוע - הצטרפו ליותר מ-850 אנשי שיווק ובעלי עסקים בקבוצת קריאייטיב פיד:
https://chat.whatsapp.com/JQBrnyG7L348ZhWH94CKft
