באתי לנחם אבלים ויצאתי עם שיעור בסטוריטלינג

אתמול הלכתי לניחום אבלים בסוכת האבלים של הרב משה הדאיה זצ"ל, שהיה אחד מאנשי הדת החשובים והמוערכים באילת, וכיהן כרב הראשי של העיר במשך כ-70 (!) שנה.
לא זכיתי להכיר את הרב באופן אישי. אבל כל החיים שלי שמעתי עליו דברים טובים והרגשתי צורך להגיע ולחלוק לו כבוד אחרון.

כהרגלי, נזכרתי קצת מאוחר מדי והגעתי לבית הכנסת חצי שעה לפני שהסתיימו שעות הביקור.

כשנכנסתי ראיתי את הבן שלו, הרב יאיר הדאיה יושב על כסא נמוך, כיסא אבלים.

התקרבתי אליו ואמרתי לו שאני משתתף בצערו הגדול.

הוא חייך אליי ולחץ לי את היד. "תודה שבאת".

הרב יאיר הזמין אותי לשבת לידו, במעגל של עוד 6-7 אנשים שהגיעו לנחם ונשארו עד שעה מאוחרת כזאת.

ואז הוא שאל אותי שאלה שקצת הביכה אותי: "יש לך אולי איזה סיפור לספר על אבא?"

האמת היא שאין לי סיפור כזה. לא הכרתי את הרב באופן אישי, ואין לי איזה זיכרון מיוחד או מעניין לשלוף מהשרוול.

אז פשוט אמרתי את האמת. אמרתי שהכרתי את אבא שלו רק ממה שאנשים אחרים סיפרו עליו.

וכולם בלי יוצא מן הכלל דיברו עליו בכבוד ובהערכה. על איך הוא עזר לאנשים בכל דבר ובכל נושא, עם ובלי קשר לדת. על זה שלמרות המעמד הגדול שלו הוא אדם פשוט, שמתייחס לכל איש ואישה בכבוד, ואיך כולם בעיר מעריכים ואוהבים אותו.

הרב יאיר אמר לי תודה, והתחיל לספר לנו על אבא שלו.

אני רוצה לשתף אתכם בשלושה סיפורים קצרים שהוא סיפר.

"אני חמור וטיפש"

הסיפור הראשון היה על ילד שהגיע לרב הדאיה זצ"ל כדי ללמוד לקרוא את פרשת הבר מצווה שלו.

אבל אותו ילד בקושי ידע לקרוא, וכשהרב שאל אותו איך יכול להיות שהוא לא יודע לקרוא, הרי הוא כבר בן 12, הילד ענה לו: "כי אני חמור וטיפש".

הרב התפלא מאוד ושאל אותו - "למה אתה מדבר ככה על עצמך?" הילד ענה לו: "כי ככה המנהל שלי אומר עליי".

הרב אמר לו שהוא לא חמור ולא טיפש, והתחיל ללמד אותו לקרוא. לא רק את פרשת הבר מצווה, אלא ממש לקרוא מההתחלה.

אחרי זמן קצר, אותו ילד שכבר הפסיק להאמין בעצמו, הצליח לקרוא בצורה כל כך יפה שגרמה לכל הנוכחים בבית הכנסת למחוא לו כפיים בהשתאות.

חמלה

הסיפור השני הוא על עוד ילד, שכן של משפחת הדאיה שלמד בחינוך מיוחד וסבל מבעיה שגרמה לו לעשות צרכים (מספר 2) במכנסיים.

וכשזה היה קורה לו ליד הרב הדאיה, שהיה אדם מכובד ועסוק מאוד, הרב היה מקלח ומנקה אותו, מלביש אותו בבגדים נקיים, מרגיע אותו ואומר לו - "הכל בסדר, לא קרה שום דבר נורא."

תחשבו על זה.

אדם במעמד שלו, שהאנשים הכי חשובים מגיעים אליו לחלוק לו כבוד ולשמוע ממנו, עם סדר יום מפוצץ 24/6, היה מקדיש מזמנו כדי לאחוץ ולנקות ילד שאפילו לא היה הבן שלו. בלי לעשות מזה עניין ובלי לצפות לשום דבר בתמורה.

לימים, אותו ילד הפך לקצין בצה"ל.

אנשים ישכחו את מה שאמרתם, אבל לא את הסיפור שסיפרתם

הרב יאיר סיפר שאבא שלו אהב לספר סיפורים, בשולחן השבת וגם סתם ככה.

הוא התוודה בפניהם שכשהוא מדבר רק על הלכות ודברי תורה, הרבה אנשים פשוט מאבדים עניין ושוכחים על מה הוא דיבר.

אבל כשהוא משלב סיפור, הם מסתקרנים, מקשיבים, רוצים לשמוע מה קרה ואיך הסיפור נגמר. ואחר כך, הם אפילו מספרים אותו בעצמם.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

קודם כל, כדי לכבד את זכרו של הרב משה הדאיה זצ"ל, שהיה אדם מיוחד ונדיר.

ודבר שני, כדי להזכיר לכם משהו חשוב בכתיבה שיווקית:

אנשים לא קמים בבוקר עם חשק לקרוא עוד מידע. הם רוצים במבה. וגלידה. ולראות מה חדש באינסטגרם. מידע? לא תודה.

אבל סיפור טוב הם דווקא רוצים לקרוא.

אז בפעם הבאה שאתם כותבים משהו, לפני שאתם מתחילים להעמיס במידע - תחשבו איזה סיפור אתם יכולים לספר.

יכולתי לכתוב לכם ש"סטוריטלינג הוא כלי אפקטיבי להעברת מסרים". אבל אני בטוח שאת הסיפורים על הרב הדאיה תזכרו הרבה יותר.

יהי זכרו ברוך 🤍